מאת: אורי דרומי, הארץ
יום שני, 15 בדצמבר 2003, 16:34
ציפור האדם באופקנו הטיסות הראשונות לארץ ישראל 1914-1913
דב גביש. הוצאת יד בן-צבי, 103 עמ', 116.80 שקלים
עתמול עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל כרך כ"ח, גיליון 171, תשרי תשס"ד, ספטמבר
2003עורכת: חנה עמית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 32 עמ', 20 שקלים
היום לפני מאה שנה עשו שני אחים מדייטון, אוהיו, היסטוריה: וילבור ואורוויל רייט הגשימו חלום עתיק יומין כאשר ביצעו בקיטי הוק שבצפון קרוליינה את הטיסה הממונעת הראשונה.
לא חלפו עשר שנים ובשורת התעופה הגיעה גם לארץ ישראל כאשר בשבת, 27 בדצמבר 1913, הנחית הטייס הצרפתי ז'ול ודרין את מטוס ה"בלריו" שלו ביפו. דב גביש, החוקר הוותיק של התעופה ושל צילומי האוויר בארץ ישראל, הוציא מתחת ידיו מלאכת מחשבת בהתחקותו על עקבותיו של ודרין ושני טייסים טורקים שבאו בעקבותיו באמצעות עיתונות התקופה, ארכיונים בצרפת, טורקיה וישראל, ומקורות רבים נוספים.
שמו המגושם של הספר נגזר מכותרת של עיתון "החרות" מאותה תקופה, שבישר בהתרגשות על בואם הצפוי של שני טייסים צרפתים – דוקור ורו – אך מטוסם של אלה נחת נחיתת אונס בהרי הטאורוס. שם הופקד רועה צאן לשמור עליו, אך הוא הצית סיגריה ועמה עלה באש האווירון כולו.
באמצעות קטעי העיתונות עולה מן הספר ניחוח אותנטי של התקופה. במיוחד אהבתי את פרשת המטוס – "ישראל" שמו – שרצתה הקהילה היהודית בארץ ישראל להגיש במתנה לאימפריה העותמאנית השלטת (אולי מבשר שיתוף הפעולה הישראלי-טורקי שיירקם שנים רבות אחר כך?). מן היוזמה הזאת לא יצא דבר, אבל עיתון "החרות" עודד את יהודי הארץ לתרום, במלים נרגשות: "תחי עותמניה! יחי השולטן! יחי החופש הסוכך בכנפיו על כל עמי עותמניה ועם ישראל!"
גביש מתעד בצורה מושלמת לא רק את הטיסות המקוריות, אלא אף את השחזורים שבוצעו בימינו: ב-1989 טס הצוות האווירובטי הצרפתי בשמי תל אביב כמחווה לטייסים הצרפתים החלוצים שלושת רבעי המאה לפני כן, וב-2001 הגיעו למפגן דומה שני מטוסים טורקיים, שנבנו בדגם של קודמיהם מלפני 90 שנה ושיחזרו את הטיסה הטורקית הראשונה לארץ ישראל.
ספר זה הוא תרומה חשובה למדף הספרים העוסקים בתעופה בארץ ישראל בראשית המאה שעברה, לצד "מבט ועוד מבט על ארץ ישראל" של בנימין זאב קדר, המציב צילומי אוויר מימי מלחמת העולם הראשונה מול תצלומים בני זמננו (אף הוא בהוצאת יד בן-צבי), ו"כנפי מלחמה כנפי שלום" של דני שלום (הוצאת הד ארצי).
כתב העת עת-מול מקדיש כמחצית הגיליון לתעופה העברית, במלאות 60 שנה לבסיס רמת דוד, 90 שנה לבוא האווירון הראשון לארץ הקודש ו-100 שנה לטיסתם של האחים רייט. הכתבה המעניינת ביותר היא זו של אבי משה-סגל, אוצר מוזיאון חיל האוויר בחצרים, אשר כדברי התודה של העורכת חנה עמית תרם רבות לחוברת. בכתבתו "לא יאומן כי יסופר" הוא מגולל את סיפורו של רואלד דאל, טייס בחיל האוויר המלכותי, שב-1941 היה מוצב בארץ ישראל והצטווה לתור אחר מקום מתאים לשדה תעופה צבאי בצפון הארץ.
הסיפור אכן מדהים. דאל כתב בזיכרונותיו מפלשתינה ומסוריה כי נחת עם מטוס ה"האריקיין" שלו ברצועת אדמה שנכבשה בתוך שדה תירס גדול, עצר וכיבה את המנוע. לפתע התפרצו אל המטוס מאי שם עשרות ילדים נרגשים ובעקבותיהם איש גבוה ומזוקן, שדיבר במבטא גרמני כבד. לדאל המופתע הסביר הזר כי הנוכחים הם "פליטים יהודים", וכי "אנחנו זקוקים למולדת משלנו. אפילו לבני זולו יש מדינה ולנו אין כלום". דאל השיב שכל המדינות כבר תפוסות, אך בפרץ של בורות (שבה הוא מזדרז להודות) הציע שלאחר הניצחון על היטלר יקבלו היהודים את… גרמניה!
מי היו ה"יקה" הזה והילדים שעמו? משה-סגל הגיע לד"ר חיים (הנס) לובינסקי, פסיכיאטר שניהל את "כפר העבודה לנערים, מוסד חינוכי לנערים עזובים וקשי חינוך מיסודו של הוועד הלאומי" (בעמק כינוהו "בית ספר לילדים פושעים"). הכפר התמקם במבנים נטושים שהותירה אחריה התחנה לחקר החקלאות בגבת, שפעלה שם מ-1926 עד 1935. בעקבות דאל הגיע לשם חיל האוויר המלכותי והקים את בסיס רמת דוד. בצילומים מצהיבים של דאל מאותה תקופה נראים מטוסי הקרב חונים בין הכרמים של כפר העבודה. שריד אחד מאותם בניינים נותר עד היום בבסיס והוא משמש את משרד הרס"ר. דאל חזר לאנגליה והפך לסופר פופולרי שהרבה לכתוב לילדים. על יצירותיו כתב לאחרונה יהודה אטלס בסדרתו "ילדים גדולים" (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד), וגם שם ניכרת עזרתו הרבה של משה-סגל. אולם הוא פיתח גישה אנטי ישראלית ואף אנטישמית, וכתוצאה מכך החליט ב-1983 יוסף (טומי) לפיד, אז מנכ"ל רשות השידור, להפסיק את הקרנת סדרת הטלוויזיה הפופולרית "לא יאומן כי יסופר" שנעשתה על פי סיפוריו.
עוד בגיליון: עופר רגב מגולל את סיפורה הטרגי של זהרה לביטוב, הפלמ"חניקית הטייסת שאיבדה תוך שנתיים שלושה חברים קרובים: את חברה מילדות עמיחי קליבנר, שנהרג בפיצוץ גשר אכזיב ב"ליל הגשרים"; את שמואל קופמן שנהרג בתאונת רימון, שבועות ספורים לפני שהתחתנו; ואת הטייס אמנון ברמן, שנפל ממש אחרי שגמרו אומר לבוא בברית הנישואין. באוגוסט 1948 היא הצטרפה לטייס אחר, עמנואל רוטשטיין, לטיסה ממסלול בעמק המצלבה (מרו"ם: מנחת רחביה ומצלבה). השניים מצאו את מותם בהתרסק מטוס ה"אוסטר" שלהם בהמראה מסיבות לא ידועות. לפני שנים ראיתי בארכיון צה"ל, בתיק ועדת החקירה שהוקמה אחרי התאונה, תצלום של המטוס המרוסק ובו גופת עכבר. האם נוכחות עכבר במטוס יכלה לגרום לתאונה בשלב קריטי של המראה?
בשני הפרסומים לא נעדרת הנקודה היהודית, הלא-ארצישראלית. דב גביש כותב על המעופף היהודי אברמוביץ', נכדו הלא-יהודי דווקא של מנדלי מוכר ספרים, שב-1913 נספה בתאונת מטוס עם אהובתו, הנסיכה הרוסייה יבגניה שקובסקייה. דן חמיצר כותב בעת-מול על בצלאל כהן מקובנה שבליטא, שתחת הכינוי "נשר" הנהיג טייסת של דוברי יידיש. ואפרופו יידיש מובא בעת-מול – באדיבות ד"ר גילה פלאם ופרופ' חוה טורניאנסקי – שיר הלל ליהודי האמיד צ'רלס לוין, שהצטרף לטייס הנודע קלרנס צ'מברלין אשר ב-1927 חצה את האוקיינוס האטלנטי (הוא היה יכול להיות נודע אף יותר ל
השארת תגובה