לפני למעלה מעשרים שנה זכיתי להכיר את דוביק איש גבוה, רחב כתפיים עם חיוך ענק מתחת לשפם. מראה של עובד אדמה ארצישראלי שורשי.
דוביק פנה אלי, יצר קשר ורצה שאכיר את סיפורו הפנטסטי: נפגשנו בביתם של עדנה ודב בהוד-השרון והתיידדנו.
נחשפתי לסיפור חיים שכמותו לא הכרתי.
דוביק נולד בכפר-ילדים, שבשיפולי גבעת המורה, מעל לעפולה, כאשר אביו, טוביה מטוס, שימש כמדריך חקלאי
בבית הספר החקלאי ליתומי הפוגרומים ברוסיה הלבנה ובאוקראינה. לימים, יפעל ממקום זה בית הספר המרכזי לדאיה של קלוב התעופה – חלומו הגדול של דוביק, שיחתור להגשמתו. המשפחה עברה לרמתיים וטוביה, אביו של דוביק, היה לראש המועצה הראשון בישוב הכפרי הקטן, שיהיה לימים, לעיר ואם בישראל.
דוביק הנער מצטרף לאביו – מורו כטרקטוריסט ודחפוריסט בביצוע עבודות עפר מורכבות בכל רחבי הארץ בתקופת מלחמת העולם השניה. זאת במסגרת קואופרטיב ״החריש״ שטוביה מטוס נמנה על מייסדיו. גולת הכותרת של חניכתו למקצוע היא השתתפותו הפעילה בסלילת מסלולי שדה רמת-דוד באביב 1941 בהיותו נער כבן 16!
באותם ימים, יכול היה רק לחלום על כך שיום אחד הוא עצמו ימריא מכאן במטוס קרב חד-מושבי קלסי של עידן מלחמת העולם השניה.
את דרכו אל הגשמת חלום הכנפיים, שהחל לפעם בו, החל בשורות הקלוב הארצישראלי לתעופה, כאשר השתתף בקורס דאייה בגילשוני וורונה פולניים, שנערך בתל-יונה שבחוף בת-ים בשנת 1940. חלוצי התעופה העברית הראשונים, אורי בראייר, ארנסט רפפורט ויצחק הננסון נמנו על מדריכיו.
הנער דב מטוס כחניך בקורס דאייה של קלוב התעופה בחוף תל-יונה בבת-ים 1940.
החלום המתין בסבלנות אין קץ להגשמתו כאשר נענה דוביק לצו השעה, שעליו הכריז דוד בן-גוריון והתגייס לצבא הבריטי כנהג של מיכלית מים ביחידה לוגיסטית ושירת עד לתום המלחמה בצפון אפריקה ובאיטליה. המפגש עם שארית הפליטה היה עז והותיר בדוביק את חותמו לעד.
כאשר השתחרר ושב הביתה, פרצה מלחמת העצמאות, שבה פרץ דרכים והידק ביצורים בחזיתות המערכה.
כיוון שמילא את תפקידו כאזרח ולא גוייס במהלך המלחמה, נזכרו לגייסו לאחר סיומה…
דוביק, שהיה כבר באמצע שנות העשרים שלו, מבוגר ממרבית המגויייסים ושבע מלחמות, תר בייאושו אחר מוצא כלשהו, קיבל העברה להדרכה ביחידת גדנ״ע אוויר בשייח׳-מוניס (רמת-אביב של היום) ונשלח מטעמם להכשרה מקוצרת וחלקית בקורס טייס בבית הספר לטיסה, שהיה אז בכפר-סירקין ליד פתח-תקווה.
ואז אירע הבלתי יאומן:
מפקדיו בבית הספר לטיסה, שנוכחו בפוטנציאל הטמון בו ולא רצו להפסיד חניך מוכשר, לא הסכימו להפסיק את השתתפותו בקורס ודרשו שיישאר עד לסיום ההכשרה. דוביק סיים בהצלחה את קורס טייס מספר 7 בקיץ 1952. על מגרש המסדרים נענד בכנפי טייס בחור מנוסה ולמוד קרבות בן 27!
״הסבא״ של הקורס.
דוביק נשאר להדרכה בבית הספר לטיסה (כן, אז היה דבר כזה!) היה מדריכו האישי של פרח טייס אליעזר כהן (צ׳יטה) שהיה לאחד מבכירי החיל בדרגת אל״מ בקורס טייס מספר 12 בשנת 1953 ונשלח בתום תקופת ההדרכה בבית הספר לטיסה לקורס אימון מבצעי במטוסי ספיטפייר שהתקיים ב-״טייסת הקרב השניה״ בבסיס רמת-דוד.
החלום הרחוק של הנער בן ה-16 שישב על הדחפור וסלל את מסלולי ההמראה של שדה רמת-דוד הבריטי התגשם באורח פלא!
לאחר השלמת הקורס, הוצב כטייס מבצעי במילואים בטייסת של מטוסי מוסטנג, שפעלה כמסגרת ייחודית במתכונת של יחידת מילואים מבסיס רמת-דוד (״טייסת הקרב השלישית״). במלחמת סיני, היה דוביק מראשוני קציני הסיוע האווירי לכוחות היבשה ונע בזחל״ם מצויד באמצעי קשר קרקע-אוויר כחלק משיירת חטיבת הצנחנים בפיקודו של שכנו בילדותם המשותפת, סא״ל אריאל שרון. דוביק השתתף בקרב המתלה הקשה, הכווין את מטוסי החיל לתקיפה ולהגנה אווירית על הכוחות, חטף פגיעה ישירה ונפצע קשה. לטיסה קרבית לא שב עוד והסתפק בהדרכת דאייה בגדנ״ע אוויר ובהדרכת טיסה בשורות טייסת ״קדם מכין״, היא טייסת המיון בבית הספר לטיסה, על מטוסי הפייפר סופר-קאב, שאותם הכיר היטב.
טייס הקרב דב מטוס על כנף מטוס הספיטפייר שלו
טייס הקרב דב מטוס על כנף מטוס הספיטפייר שלו, של ״טייסת הקרב השלישית״ בבסיס רמת-דוד 1953-1954.
בזקנתו, הגשים יחד עם עדנה רעייתו חלום נוסף ובנה במו ידיו האמונות את ביתם הקטן בשטח שלהם, בין הפרדסים האחרונים של רמתיים.
דוביק נטע בוסתן מרהיב סביב הבית ובעונה ליבלבו בחצר נרקיסים שהציל מאחת הביצות האחרונות בסביבה.
איש תמים וישר דרך שחי תחת גפנו ובצל תאנתו – תרתי משמע.
אהבתי את דוביק ואת עדנה, הרביתי לבקר אצלם והכרתי את ילדיהם.
לפני למעלה מעשרים ואחת שנים לקראת קיץ 1992, נרתמתי לסייע לדוביק חולם החלומות בהגשמתו של חלום נוסף שלו: להפגיש את כל בוגרי קורס הטייס שלו, קורס 7 מקיץ 1952 במלאת 40 שנה לסיומו.
כך היה.
ב-18 ביוני 1992, שעות אחדות לפני מסדר הכנפיים של קורס צעיר בהרבה, התכנסו בוגרי הקורס, בני משפחותיהם ובני משפחות הנופלים במוזיאון חיל האוויר. להפגש, להתרפק על הזכרונות המתוקים והמרים, לציין את יום השנה העגול ולטעת בכניסה למוזיאון חיל האוויר שדרת עצי שקמה נאים, שתילים רכים שיגדלו ויתעצו לכבוד קורס טייס מספר 7, מראשוני קורסי הטייס שנשלמו בהצלחה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר.
גם הפעם היה דוביק הרוח החיה, שבזכותו התאפשר כל האירוע הזה!
בוגרי קורס טייס מספר 7
תודה מיוחדת למר משה ארן (ארנרייך) בוגר קורס טייס מספר 7 וחבר של דב מטוס, שהעביר אלי תצלומים שנשמרו ברשותו ממפגש בוגרי קורס טייס מספר 7 שהתקיים במוזיאון חיל האוויר בחצרים ב-18 ביוני 1992.
השארת תגובה