על ראש הגבעה עומדת בריכה …

סיור בגבעת רמב"ם בגבעתיים
גבעת רמב”ם, גבעתיים

לא ממש בראשה של גבעת רמב”ם בגבעתיים הנישאה והמוריקה למרחוק בעצי האורן הגבוהים שלה, אלא יותר בשיפוליה העליונים, קרוב לפסגתה, שאותה מציין מגדל המים המקורי משלהי שנות השלושים, בתחתית גרם מדרגות צר ותלול בצידו ובתחתיתו של מרכז תרבות שיסודותיו אף הם בשנות השלושים, חבויה מעין, מעט מבויישת בתשתיתה הפשוטה – הבריכה של ילדותי.

בשנות השבעים המאוחרות הייתה משפחתי מנויה בבריכת אפעל שביד-טבנקין,

שפרדסי כפר-אז”ר הגיעו אז עד לסיפה.

בשנות השמונים והתשעים עברו הורי למועדון כפר המכביה,

שבו עשיתי את אותם הימים הנפלאים, שאינם חוזרים לעולם , שבין סוף השמינית לגיוס.

ולשחות? לאן שלחו את הילד הרציני והממושקף במיטב המסגרות העבות והכהות של אותו הזמן , כמה ימים אחרי אנטבה , כמה שבועות לפני כיתה א’ בבית ספר “עמישב” בדרומה של רמת-גן , להתחיל ולרכוש שליטה על גופו בעולם המים , שבעונה זו ובסביבה זו – לא היה לו תחליף ראוי?

היו כמה אפשרויות בסביבה הרחוקה – “גלי גיל” בצפונה של רמת-גן באזור הבורסה ליהלומים של ימינו , בריכת “בארבור” , על-שם השגריר האמריקני בקרבת כפר-שלם ועוד כהנה וכהנה בריכות מקומיות של שכונות רחוקות , שאליהן נמתחו בקושי קווי אוטובוסי “טייגר”, עם דלת “אקורדיון” חורקת, שאם הגיעו איכשהו לקרבה יחסית של מחוז חפצם / חפצנו, הרי שעשו זאת באיטיות רבה, ללא מזגן ואולי אולי שלוש פעמים ביום …

והנה, דווקא די קרוב אלינו, הנידחים ההסתדרותיים האלה של דרום רמת-גן (רמת-גן ב’), אלה עם השם הגבעתיימי הבוגדני “קרית-בורוכוב”, על הציר הקבוע והתדיר של “קו 63” לתל-אביב, שבו היו תמיד מיטב נהגי “דן”, יורדים מה”טייגר” בראש הגבעה, ליד חנות ספרי הלימוד המיתולוגית, שקיימת שם עד היום …

וכבר פונים רגלית אל רחוב צר שתקרת פיקוסי ענק סוגרת עליו ממעל (אז הם עוד לא ידעו ללכלך את הרחוב בפירותיהם המרקיבים )…

ומיד אחרי שעוברים את בית משפחת ברוכין, ההדור, פרי תכנונו של אבא אלחנני, מגלים את גרם המדרגות הנסתר, שסימני הרטיבות וניחוח הכלור מסגירים את תכליתו ומגמתו.

אני לא ממש זוכר משהו מיוחד מתהליך ההכשרה לשחייה בסגנון חזה – מזל שלשחות לא שוכחים, אחרת גם מזה לא היה נשאר דבר …

אולם נחרטו לטוב: משטח בטון גבשושי שבתוכו נפערה בריכה קטנה ועמוקה, מלתחה צפופה מעלת אדים, קשישים קבועים וחביבים, קרטיב לימון כפרס לסיומו של שיעור מוצלח ובעיקר התפיחה החזקה והטובה על הכתף מאברם – מורה השחייה שלנו ושל דורות רבים של ילדים לפנינו ואחרינו, ששיזוף התמיד שלו העיד על וויתקו המקצועי, צ’פחה שהיתה הסממן היחיד לכך שתמו בשעה טובה ומוצלחת לימודי השחייה שלי בבריכת רמב”ם, מבריכות השחייה הראשונות בארץ, שמיקומה בשכונה הבורגנית, הלא סוציאליסטית היחידה של גבעתיים ה”אדומה” בהחלט לא היה מקרי …

ובעבורי, לא היה קיץ מאושר יותר באותה ילדות מוקדמת נשכחת: הרי “שיחררנו” את בני הערובה באנטבה, “התארגנו” לכיתה א’, כשימי הננסות של גן חדווה הרחק מאחור ומעכשיו מותר “לנו” להיכנס “לעמוקים”.

אין ביטוי שווה יותר לעצמאות הילד העירוני (משולי העיר) מאשר להתיר לו “להיכנס לעמוקים” – גם אם תחושתו של הילד היא שהמציל מלווה אותו במבט ספקני.

קיץ 1976 תמיד ילווני ויעלה חיוך טוב על פני, ששיזופן בהחלט עומד בתחרות עם אברם מבריכת רמב”ם.

למיטב ידיעתי, הבריכה ומועדון הספורט הצנוע שלה עודם שם.

ובקיץ הזה ממש, הנורא לבני 40 שכמותי, 36 שנים אחרי, אפשר שעשו בה עשרות בני שש מאושרים עד גג הגבעה את חוק לימודי השחייה,

הקפיצה לעצמאות מימית-שמימית שלהם!

כמה שאני מאושר באושרם!

אבי

השארת תגובה