תחנת נסיונות חקלאית ובית ספר לילדים פושעים. מחנך קפדן עולה מגרמניה וטייס קרב בריטי צעיר שנחת בשדה תירס קצור, נפגשים ב–10 ביוני 1941 בצריף קטן בעמק יזרעאל המערבי. תחנת הנסיונות עברה זה מכבר לרחובות, המוסד לנוער הועתק לגוש תל–מונד בשרון, הטייס חזר לארצו וקנה את עולמו כסופר. את שדה התירס כבשו מסלולי בסיסו הצפוני של חיל–האוויר הישראלי. והצריף ?… אבי משה–סגל , אוצר מוזיאון חיל–האוויר בחצרים, יצא למסע בהיסטוריה של בסיס רמת–דוד ופגש את נקודת ההתחלה
בסיס רמת דוד של חיל האוויר הישראלי, חוגג בימים אלה 60 שנה להיווסדו כשדה תעופה צבאי של חיל האוויר המלכותי הבריטי. עדות מרתקת על רגעיו הראשונים של השדה מביא הסופר הבריטי הנודע רואלד דאל (1916-1990) בספרו האוטוביוגרפי "טיסת יחיד" (Going Solo). הספר ראה אור ב-1986 בלונדון וסוקר את תקופת שירותו כטייס קרב בחיל-האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה. הספר נחתם בזיכרונותיו של דאל מחזית ארץ ישראל, שבגבולה הצפוני התנהלו בקיץ 1941 קרבות קשים בין הצבא הבריטי לבין כוחות וישי הצרפתים, משתפי הפעולה עם הגרמנים, ששלטו בסוריה ובלבנון.
לוחמה אוירית בשמי לבנון
בדיוק 41 שנה ויום לפני כניסת כוחות צה"ל ללבנון נפתחה מלחמת לבנון של הבריטים: במוצאי שבת ה-7 ביוני 1941 חצה כוח המשימה היבשתי, שיחידות החלוץ האוסטרליות שלו הודרכו בדרכן ע"י גרעיני ההקמה של פלוגות א' וב' של הפלמ"ח, את גבולות ארץ-ישראל ועבר-הירדן ופלש לסוריה וללבנון. המערכה נתגלתה כקשה מן הצפוי: חיילי וישי, רבים מהם מגוייסים מארצות מערב אפריקה לחמו בפולשים בנחישות רבה ואף יצאו לכמה התקפות נגד מוצלחות. במהלך אחת מהתקפות נגד אלו בליל ה-16-17 ביוני 1941 עמדה המושבה מטולה, שספגה הרעשות ארטילריות כבדות מתחילת הפלישה, בסכנה ממשית. טייסת 80, שטרם התאוששה מן הפגיעות הקשות שספגה במערכה ביוון, נשאה כמעט לבדה בעול הסיוע האוירי לכוחות המתקדמים. השגת עליונות אוירית בשמי הזירה הסורית-לבנונית היתה תנאי הכרחי להצלחה במשימה זו.
פרק מתוך "טיסת יחיד" מאת רואלד דאל, בהוצאת "פינגווין", לונדון, 1986
בתרגומה של נימה קרסו.
"היו לנו תשעה "האריקיינים" בחיפה ואותו מספר טייסים, ובימים הבאים היינו עסוקים למדי. המטלה העיקרית שלנו היתה להגן על הצי. לצי שלנו היו שתי אוניות-משמר גדולות וכמה משחתות מוצבות בנמל חיפה וכל יום הפליגו במעלה החוף מעבר לצור וצידון כדי להפגיז את כוחות וישי בהרים שסביב נהר דמור. ובכל פעם שהפליגו האוניות שלנו, הגיעו הגרמנים כדי להפציץ אותן. הם באו מרודוס, שם הקימו כח חזק של "יונקרס 88"-וכמעט כל יום פגשנו את אותם מטוסים מעל לצי. הם הגיעו בגובה 8,000 רגל ובדרך כלל היינו מחכים להם. נהגנו לצלול ביניהם, לירות במנועים שלהם ולספוג את מטחי התותחים הקדמיים והאחוריים שלהם, והשמיים היו מתמלאים בפגזים מתפוצצים מן האוניות למטה ואם אחד מהם היה מתפוצץ בסמוך לך, היה המטוס שלך מקפץ כמו סוס עקוץ. לפעמים היו כוחות האויר של וישי מצטרפים לגרמנים. היו להם "גלן-מרטין" אמריקאיים ו"פוטז 63" צרפתיים, כמה מהם הפלנו ארצה והם הרגו ארבעה מתשעת הטייסים שלנו. ואז פגעו הגרמנים במשחתת "איזיס" ואנחנו בילינו את כל היום כשאנו חגים מעליה במשמרות והודפים את מטוסי "יונקרס 88" בעוד ספינת-גרר של חיל-הים גוררת אותה חזרה לחיפה.
הפעם יצאנו להפצצת קרקע של כמה מטוסי וישי בשדה התעופה ליד ריאק ובעוד אנחנו צוללים במפתיע מעל לשדה בצהרי היום, ראינו לתדהמתנו חבורת נערות בשמלות קיץ ססגוניות עומדות ליד המטוסים כשכוסות בידיהן ושותות עם הטייסים הצרפתיים, וזכור לי שראיתי בקבוקי יין עומדים על כנף אחד המטוסים בעוד אנחנו חולפים בטיסה מעל. היה זה בוקר יום ראשון, והצרפתיים ארחו מן הסתם את החברות שלהם והתגאו בפניהן באוירונים שלהם, מה שמאוד מתאים לצרפתים לעשות באמצע המלחמה בשדה תעופה בחזית. כל אחד מאיתנו נצר את אשו ביעף הראשון מעל לשדה התעופה והיה משעשע ביותר לראות את כל הנערות שומטות את כוסות היין שלהן ודוהרות על עקביהן הגבוהים אל פתח הבנין הקרוב ביותר. סבבנו וחזרנו, אבל עכשיו כבר אבדנו את גורם ההפתעה והם היו מוכנים לקראתנו עם הגנת הקרקע שלהם, ולצערי הרב, האבירות שלנו עלתה לנו בנזק לכמה מה"האריקיינים" שלנו, כולל גם שלי. אבל השמדנו חמישה ממטוסיהם על הקרקע.
חנוכת שדה רמת דוד
בוקר אחד בחיפה קרא לי מפקד הטייסת הצידה, ואמר לי שמנחת משני קטן הוכן כארבעים וחמישה ק"מ לפנים הארץ מאחורי הר כרמל, ממנו תוכל הטייסת לפעול אם יופצץ שדה התעופה שלנו בחיפה. "אני רוצה שתטוס לשם ותבחן אותו" אמר מפקד הטייסת.
"אל תנחת אלא אם זה נראה בטוח, ואם תנחת, אני רוצה לדעת איך זה. המנחת הזה אמור להיות מסתור קטן וסודי בו ה"יונקרס 88" לא יוכלו למצוא אותנו לעולם". המראתי לבדי ואחרי עשר דקות איתרתי רצועת אדמה יבשה שנכבשה בלבו של שדה תירס גדול. מצד אחד היה מטע של עצי תאנה ויכולתי לראות מספר צריפי עץ בין העצים. נחתתי, עצרתי וכביתי את המנוע. לפתע, מבין עצי התאנה ומתוך הצריפים פרץ נחשול ילדים. הם הקיפו את ה"האריקיין" שלי כשהם מקפצים בהתלהבות, צועקים, צוחקים ומצביעים. היו שם כארבעים או חמישים. ואז הופיע איש גבוה ומזוקן שפסע בין הילדים והורה להם להתרחק מן המטוס. טפסתי ויצאתי מתא הטייס והאיש קרב ולחץ את ידי. "ברוך הבא לישוב הקטן שלנו" אמר במבטא גרמני כבד. פגשתי די גרמנים דוברי אנגלית בדאר-א-סאלאם כדי שאכיר היטב את המבטא, ועכשיו, כמובן, כל אחד עם שמץ של גרמניות הפעיל את פעמוני האזעקה בראשי. יתר-על-כן, המקום הזה, לפי מפקד הטייסת, אמור היה להיות סודי והנה מקבלים את פני חמישים ילדים צרחניים ואיש גדול-ממדים עם זקן שחור שנראה כמו הנביא ישעיהו ומדבר כמו פרודיה של היטלר. התחלתי לתהות אם הגעתי למקום הנכון. "לא חשבתי שמישהו יודע על זה", אמרתי לאיש המזוקן. האיש חייך. "אנחנו קצרנו את התירס ועזרנו לכבוש את הרצועה," אמר. "זהו שדה התירס שלנו". "אבל מי אתה ומי כל הילדים האלה?" שאלתי אותו. "אנחנו פליטים יהודיים", אמר. "הילדים האלה כולם יתומים. זה הבית שלנו. " עיני האיש היו מדהימות בברקן. האישון השחור במרכז כל אחת מהן נראה גדול יותר, שחור יותר ומבריק יותר משראיתי אי פעם, והקשתית שהקיפה כל אישון היתה בצבע כחול זוהר. הילדים התלהבו כל כך ממראה מטוס-קרב אמיתי, עד שהתחילו להדחק קרוב מאד אליו כשהם מושיטים ידיים ומניעים מעלה-מטה את המדפים של מייצב הגובה. "לא, לא!" קראתי. "אל תעשו את זה, בבקשה! זוזו בבקשה! אתם עלולים לגרום לזה נזק!" האיש אמר משהו בחריפות לילדים בגרמנית וכולם זזו אחורנית. "פליטים מהיכן?" שאלתי אותו. "ואיך הגעתם הנה?" "היית רוצה כוס קפה?" אמר. " בוא נלך לצריף שלי" הוא בחר שלושה מהילדים הבוגרים יותר והציב אותם לשמור על המטוס. "המטוס שלך יהיה עכשיו בטוח לגמרי," אמר. הלכתי בעקבותיו אל תוך צריף עץ קטן שניצב בין עצי תאנה. בצריף היתה אשה צעירה שחורת-שער והאיש דיבר אליה בגרמנית אבל לא הציג אותי. האשה שפכה מעט מים מדלי אל תוך אלפס, הדליקה מנורת פרפין והחלה לחמם מים לקפה. האיש ואני התיישבנו על שרפרפים ליד שולחן פשוט. על השולחן היתה ככר לחם שנראתה מעשה-בית וסכין. "אתה נראה מופתע למצוא אותנו כאן," אמר האיש. "נכון, "אמרתי. "לא ציפיתי לפגוש כאן מישהו. " "אנחנו בכל מקום," אמר האיש. "אנחנו בכל רחבי הארץ. " "סלח לי," אמרתי, "אבל אינני מבין. למי אתה מתכוון אנחנו" "פליטים יהודיים. " באמת בתמים לא ידעתי על מה הוא מדבר. בשנתיים האחרונות גרתי במזרח אפריקה, ובאותם זמנים המושבות הבריטיות היו מוגבלות ומבודדות. העתונים המקומיים, שהיו חומר הקריאה היחיד שלנו, לא הזכירו ולו במילה אחת את רדיפות היהודים על ידי היטלר ב-1938-1939 . לא היה לי שמץ של מושג שרצח ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה של העולם מתבצע למעשה ממש באותו הזמן בגרמניה. "האם זוהי אדמתך?" שאלתי אותו. "עדיין לא, "אמר. "אתה מתכוון שאתה מקווה לקנות אותה ?" זמן מה התבונן בי בשקט. ואז אמר, "האדמה שייכת כרגע לאיכר פלשתינאי, אבל הוא נתן לנו רשות לגור כאן. הוא גם הקצה לנו כמה שדות כדי שנוכל לגדל את המזון שלנו. " "ולא תלכו מכאן ?" שאלתי
אותו. "אתם וכל היתומים שלכם?" "אנחנו לא הולכים לשום מקום, "אמר וחייך דרך זקנו השחור. אנחנו נשארים כאן. " "אם כך תהיו כולכם פלשתינאים," אמרתי. "או שמא אתם כבר פלשתינאים. " שוב חייך, מן הסתם לשמע שאלותי התמימות. "לא," אמר האיש. "אינני חושב שנהפוך פלשתינאים. " "אם כך, מה תעשו?" "אתה איש צעיר שמטיס מטוסים," אמר. "אינני מצפה שתבין את הבעיות שלנו. " "איזה בעיות?" שאלתי. האשה הצעירה הניחה על השולחן שני ספלי קפה וגם קופסת חלב משומר ששני חורים נוקבו במכסה שלה. האיש טפטף מעט חלב מן הקופסה לספל שלי ובחש אותו עבורי עם הכף היחידה. הוא עשה אותו דבר לקפה שלו ואז לגם ממנו. "לכם יש ארץ לגור בה וקוראים לה אנגליה," אמר. "לכן אין לכם בעיות. " "אין בעיות!" קראתי. "אנגליה נלחמת על חייה לבדה כמעט מול כל אירופה! אנחנו אפילו נלחמים בחיילי וישי ולכן אנחנו בפלשתינה עכשיו! הו-הו! עוד איך יש לנו בעיות!" הייתי נרגז למדי. נפגעתי מן העובדה שהאיש הזה יושב בתוך בוסתן התאנים שלו ואומר לי שאין לי בעיות בעוד אני משמש יום יום מטרה לכדורים. "לי עצמי יש די בעיות לנסות ולהשאר בחיים," אמרתי. "זוהי בעיה קטנה מאד," אמר האיש. "שלנו הרבה יותר גדולה. " הייתי המום ממה שאמר. נראה שלא היה אכפת לו בכלל מן המלחמה שלחמנו. הוא היה שקוע לחלוטין במשהו שהוא כינה "הבעיה שלו" ואני בשום אופן לא הצלחתי להבין את זה. "לא אכפת לך אם ננצח את היטלר או לא?" שאלתי אותו. "מובן שאכפת לי. הכרחי לנצח את היטלר. אבל זה רק עניין של חודשים ושנים. מבחינה היסטורית זה יהיה קרב קצר מאד. חוץ מזה זהו הקרב של אנגליה. לא שלי. הקרב שלי נמשך מימיו של ישו. " "אני בכלל לא איתך," אמרתי. התחלתי לתהות אם הוא מטורף. נראה שהיתה לו איזו מלחמה משלו שהיתה שונה לחלוטין משלנו. עדיין יש לי תמונה ברורה מאד של פנים הצריף ושל האיש המזוקן בעל העיניים המבריקות והלוהטות שדיבר אלי בחידות. "אנחנו זקוקים למולדת, "אמר האיש. "אנחנו זקוקים למולדת משלנו. אפילו לבני זולו יש מדינה. לנו אין כלום. " "אתה מתכוון שליהודים אין מדינה?" "זה בדיוק מה שאני מתכוון, "אמר. "הגיע הזמן שתהיה לנו", "אבל איך תשיגו לכם מדינה?" שאלתי. "כולן תפושות. נורווגיה שייכת לנורווגים וניקרגואה שייכת לניקרגואים. וככה זה על פני כל העולם. " "נראה, "אמר האיש כשהוא לוגם מהקפה שלו. האישה שחורת-השער שטפה צלחות בתוך גיגית מים על שולחן קטן אחר וגבה היה מופנה אלינו. "תוכלו לקבל את גרמניה, "אמרתי בהברקה פתאומית. "כשננצח את היטלר, אולי אנגליה תתן לכם את גרמניה", "איננו רוצים בגרמניה", אמר האיש. "אם כן איזו מדינה אתם רוצים?" שאלתי כשאני מפגין בורות גדולה מתמיד. "אם אתה מאד חושק במשהו", אמר, "ואם אתה מאוד זקוק למשהו, תמיד תשיג אותו . "הוא התרומם מהכסא וטפח על גבי. "יש לך הרבה מה ללמוד, "אמר. "אבל אתה בחור טוב. אתה לוחם למען החופש. וכך גם אני. " הוא הוליך אותי אל מחוץ לצריף ודרך מטע עצי התאנה שהיו עמוסים בפירות בוסר קטנים וכל הילדים התקהלו עדיין סביב ה"האריקיין" שלי, מתבוננים בו בהשתאות גמורה. קניתי מצלמת צייס בקהיר במקום זו שאיבדתי ביוון, ועכשיו עצרתי וצילמתי כמה מהילדים שמסביב למטוס. האיש המזוקן פילס בעדינות דרך בתוך קהל הילדים כשהוא פורע בחיבה את שערותיהם של כמה מהם בדרכו ומחייך לכולם. הוא חזר, לחץ את ידי ואמר, "אל תחשוב שאיננו אסירי תודה. אתם עושים עבודה מצוינת. אני מאחל לכם מזל. " "גם לך, "אמרתי וטיפסתי לתוך תא הטייס והפעלתי את המנוע. טסתי חזרה לחיפה ודווחתי שמסלול הנחיתה נראה שמיש למדי וכן שיש במקום הרבה ילדים שאיתם יוכלו הטייסים לשחק אם נצטרך לשהות שם. שלושה ימים לאחר מכאן החלו ה"יונקרס 88" להפציץ את חיפה במלוא המרץ ולפיכך הטסנו את ה"האריקיינים" שלנו לשדה התירס ואוהל גדול הוקם במטע התאנים למגורינו. היינו שם ימים ספורים בלבד והסתדרנו מצוין עם הילדים, אבל האיש הגבוה והמזוקן, מול רבים כל כך איתנו, התכנס לגמרי בתוך עצמו והפך למרוחק מאד. הוא לא חזר לדבר אלי בידידות כפי שעשה בפגישתנו הראשונה ובכלל לא הרבה בדיבורים עם השאר. שמו של אותו ישוב זעיר של פליטים יהודים היה רמת-דוד. כך רשום ביומן הטייס שלי. אין לי מושג אם משהו קיים היום באותו מקום. השם היחיד הקרוב לו שהצלחתי למצוא באטלס שלי הוא Ramat Dawid, אבל אין זה אותו ישוב. הוא ממוקם דרומית מדי. "
את נחיתת הבכורה ברמת-דוד ביצע דאל ב-10 ביוני 1941. גם נתון זה מופיע ביומן הטייס שלו (Log-book) . טייסת מס' 80 עברה לשדה הלווין החדש למשך כמה ימים, עד יעבור זעם ב-16 ביוני 1941.
כעבור 60 שנה…
איש הבינוי הוותיק, יששכר ברונשטיין, ששירת בבסיס רמת-דוד החל מן התקופה הבריטית ב-1943 ועד ל-1983, התבונן יחד איתי בתצלום אווירי של רמת-דוד משנת 1944 והראה לי כי בקצה המסלול הראשון, הוא מסלול 27, מופיעים לפחות חמישה מבנים אזרחיים קטנים, שאינם שייכים לקודקס האדריכלי של שדות התעופה הצבאיים הבריטיים.
"כפר עבודה" קרא ברונשטיין למקום ואף העיד שהרס חלק מן המבנים בשנים שחלפו מאז. אולי הותיר אחד ששימש במשך שנים רבות כסניף בנק "אוצר-החייל" בבסיס. ברונשטיין יעץ לי לגשת למפקדת הבסיס, לטפס לקומתה העליונה ולצפות אל מסלול 27. אם יוסתר המסלול ע"י מבנה קטן עם גג רעפים אדום, סימן שאחד משלושת בתיו של "כפר עבודה" שרד את פגעי הזמן. עשיתי כדבריו וגיליתי להפתעתי שהמבנה האחרון של "כפר עבודה לנערים, נהלל" ו"התחנה לחקר החקלאות, גבת" משמש כיום כמשרד הרס"ר של בסיס רמת-דוד…
באוגוסט 2000 הגעתי למשרד הרס"ר יחד עם חיים ראם (טוייבס), שהיה ראש המועצה האזורית קישון בשנים 1948-1980, מאבות ההתיישבות בעמק יזרעאל המערבי, וממייסדי מושב בית-שערים בו הוא מתגורר עד היום.
בשנות ה-30' שימש ראם, אז עולה חדש מפולין ועורך דין בהכשרתו, כחוליה מקשרת בין שני השימושים השונים בשלושת המבנים הקטנים.
את בנו, כיום בן למעלה מ-60, גידל במבנה המשמש כיום כמשרד הרס"ר…
אגב, לא רק הוא גידל שם ילדים. גם משפחות ויצמן והוד (פין) עזר וראומה, מוטי ופנינה, גרו במבנים אלו בתחילת שנות ה-50'. מעידות ראומה ויצמן ופנינה הוד, כי בצל קורת גג זו נולד רעיון שיכון המשפחות, המיושם מזה שנים רבות מאז בחיל-האוויר.
אחרית דבר
ביום ו' 21 במאי 1948 הגיעו לרמת-דוד אנשי הצוות שנועד להקים כאן את בסיס חיל- האוויר הישראלי בפיקודם של יהושע גילוץ, מבכירי "שירות האוויר" ב"הגנה", שהיה קצין טכני ומהנדס בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השניה וסגנו, יהודה הלב"ץ, שהיה בעל רקע דומה. באישורו של מפקד הכנף הבריטי, התמקם כוח החלוץ הישראלי בשטח המחנה העליון.
כיום, בסיס רמת-דוד, הינו בסיסו החשוב והמרכזי של חיל-האוויר הישראלי בצפון הארץ והוא מכונה גם "מחנה יהודית". טייסות הבסיס נטלו חלק פעיל בכל מלחמות ישראל. כיום, מוצבת בו כנף מבצעית לוחמת, המצוידת בעיקר במטוסי F-16 C\D המכונים בחיל-האוויר "ברק". יחידות נוספות של חיל-האוויר מנצלות את קרבתו היחסית של הבסיס לגבולה הצפוני של המדינה, פורסות אליו את מטוסיהן ומשתמשות במסלוליו בפעילותן.
מחקר בנושא הופיע בכתב העת "עתמול" בהוצאת יד בן-צבי ובעריכתה של הגברת חנה עמית. תודה מיוחדת למתרגמת נימה קרסו על תרגום הפרק.
השארת תגובה