״שמעתי שמטוסים מעניינים אותך…”

“קבל אם כן אחד מאד ישן …” אלישע פורת ז”ל / מרץ 2013

לפני מספר ימים קיבלתי מייל מאלישע פורת מקיבוץ עין-החורש.

בן לחלוצים, משורר, סופר, ״בלש ספרותי״, מומחה לכתבי בן קיבוצו, אבא קובנר – ועוד ועוד … אלישע, שבעבר יצא לו ולי להתכתב, אך לצערי מעולם לא נפגשנו …

שמע ממטיילי, חברי קיבוצו, המטיילים בקבוצה, שאותה מארגנת גב׳ רבקה קנטור, על טיול בדגש היסטורי – אווירי שהם חוו בהדרכתי, סקרנותו הנודעת, שתמיד הלכה לפניו, נתעוררה והוא שלח אלי מייל שאליו צירף סיפור קצר, פרי עטו, על מסע ייסורים שעשו הוא וחבריו ילדי עין-החורש בדרך אל מטוס קרב בריטי שהתרסק בשדות המשק אי שם בשנות הארבעים …

הופתעתי מה״משלוח״, התענגתי על הסיפור התעופתי – החקלאי שהיה לגמרי לא מוכר עבורי …

וביקשתי מאלישע את רשותו לפרסם את הסיפור ברבים – באמצעות הפייסבוק שלי. הרשות ניתנה ברצון:

“בוודאי שאני מאשר!”

גם הזמנתי לבוא ולטייל בהדרכתי, כפי שעשו חבריו למשק לפני שבועות מספר, נענתה בחדוות קולגות אמיתית:

“וכמובן שאשמח לטייל בהדרכתך. שהרי אני רק סיימתי ‘קורס מדריכי ידיעת הארץ של צה’ל’, מחזור ג’, קיץ 1958, מחנה מרכוס על הכרמל…. אה כן בציון א-ב. היה אז מין ציון כזה…”

בימים הבאים המשכנו להתכתב.

אלישע, שלחם כאיש מילואים ביחידה קרבית בכל המלחמות שבני דורו נקלעו אליהן, שלח אלי כתבה של אהרון בכר ז״ל מימי מלחמת יום הכיפורים וגם סיפור קצר שכתב על המלחמה ההיא. כל אימייל שהגיע אלי משולחנו עצר במקום את שטף פעולותיי ועיסוקיי וסחף אותי לקריאה מיידית ולמענה מהיר לכותב.

לתדהמתי ולצערי הרב, לא הספקתי להשיב לאלישע על כל שאלותיו, לא הספקתי להפגש איתו ולא יצא לי לכבד אותו ולארח אותו בטיול בהדרכתי: ביום שישי, 23 במרס 2013, נפטר אלישע פורת בחטף. לזכרו במלאת חודש למותו, מפרסם כאן את הסיפור ששלח אלי ובו נפתחה התכתבותנו, שנקטעה באבה.

יהא זכרו של אלישע ברוך.

על הספיטפייר שנפל בשדותינו…
אלישע פורת ז”ל/מרץ 2013
המארה הירוקה

בנעוריי הרחוקים זכיתי לרעות את עדר הצאן של עין החורש כמה שנים. מאז חלפו שנים רבות, והבהמה הדקה ההיא פינתה את מקומה לבהמות אחרות, כבדות יותר, גסות יותר ועבות יותר. אך אפילו היום, אפשר לשמוע , בפליאה רבה, את פעיית הצאן, העולה מאיזו פינת ליטוף נסתרת שבאחד היישובים. ואם מצטרף לצליל הפעייה שובר הלב גם גל של ריחות הצאן, הריחות החריפים הללו, שלא ניתן לטעות בהם, צונח עלי בהפתעה מאיימת ממש גל של זיכרונות המאיים להחניק את גרוני. אין לי אפילו הכוח להסביר לנכדיי את ההבדלים בין הכבשה ה’אואסית’ המקומית, לבין הכבשים המיובאות היום, לצרכי חלב בשר וגבינות. הדמעות המלוחות פשוט צורבות את גרוני…

שדות השלף והביצה שיבשו לעת הקיץ, ושאליהם נהגנו את הצאן המתפרעות תדיר, העלו ניצה ירוקה ורעננה לאחר הגשמים. אך לא ספיח החיטה המשביע היה זה, ולא סחיש השעורין הטעים. אלא צמחי רוש ולענה, מְאֵרוֹת ומְרִירוֹת ירוקות, שסכנתן מרובה ונזקן עולה בהרבה על תועלתן. זכורים לי במיוחד “צמד החמד” הקוצני – הַהָגָה המצויה והיַנְבּוט, ינבוט השדה. שני צמחים שתמיד דומה היה עלי שפלשו מאפריקה הלוהטת, מהמדבריות ּהאפריקאיים האכזריים, שוחרי חום וקוצניים להחריד.

האדמה הכבדה הביצתית שהקיפה את הקיבוץ שלנו, בין תעלות הניקוז וסוללות העפר הצמיחה את שני העשבים הרעים הללו בכמויות מבורכות, ממש מעין חורש סבוך. וזכורני שבהיותי ילד קטן, כבן שמונה בערך, התרסק בשדותינו מטוס קרב בריטי מסוג ‘ספיטפייר’. הטייס ניצל כשצנח, אך נחבל בכל גופו וגפיו נשברו. כל הקיבוץ, ואני לא מהסס לחזור על כך: כל הקיבוץ עזב את מלאכתו נטש את את עבודתו ופתח בריצה מטורפת לשדות גבעת חיים, היכן שעישן מטוס הקרב המרוסק. רצתי עם כל קהל הילדים, כמו שהייתי יחף, במכנסיים קצרים ואיזה בדל גופיה על הגוף. אווירון אנגלי נפל!!! בואו לראות! רוצו לראות! יש שם מזכרות מופלאות: שעונים, חלקי מתכת, נשק ושרידי תא הטייס! אווירון אנגלי נפל בשדה!

הגעתי עם חבריי אל חורשת האיקליפטוסים המקיפה את המשק, חצינו את שוליו של בית הקברות הזעיר, ירדנו בתעלת הניקוז היבשה ופרצנו אל שדה השלף שאדמתו כבר נסתדקה. ואז, מבלי להבחין מבלי לחשוש ומבלי לנחש – נפלנו בפח הנורא של שני צמחי ‘המארה הירוקה’ שארבו לנו: ההגה המצויה וינבוט השדה. רצים ובוכים, רצים ושותתים דם, רצים ונשרטים. אסור לעצור לרגע, אסור להשתהות, יחד לעוט עם קהל החברים השוטף אל האווירון האנגלי שנפל. הרגליים היחפות שוספו ממש בחודי הקוצים. הינבוט הגבוה קרע ופצע את הירכיים ועד לבטן הגיע. אבל מי יעז לעצור? מי יעז לחדול מהריצה? בכיתי בקול חרישי, בקושי נשמתי, ורק רצתי ורצתי, חוצה את מעבה מלכודת הרמחים הירוקים הננעצים בכאב נורא בגופי.

ולפתע, כמו באגדות, כמו בסרטי ה’הפי אנד’, כמו בחלומות בחיקם של אבא-אמא קרה לי נס! נחטפתי מתוך הסבך והונחתי באחת על כתפיו של אבי מרלא ז’ל, איש צעיר חזק וגבוה מ’ההשלמה’, שאמר לי תוך ריצתו, שב בשקט ואל תפריע, ואנחנו נגיע. הוא העמיס אותי ואפילו לא ניגב את הדם ששטף מרגלי. הוא שעט קדימה עם קהל הרצים, ישר, דרומה, אל שרידיו העשנים של ה’ספיטפייר’ הבריטי המרוסק. הבטתי סביבי וזוכרני ממש מחזה מהאגדות: בכל מקום נחטפו הילדים והועמסו על כתפיהם החסונות של הבחורים מ’ההשלמה’. לא הבחינו בין בנים ובנות, כולם ניצלו. כולם הורמו מהקרקע הבוגדנית, מסבכי ה’מארה הירוקה’. הונפו אל על וזכו לעמוד במעגל הכי קרוב אל המטוס ואל שרידיו העשנים.

בזיכרוני, כשאני שב אל היום ההוא, והמראות מציפים אותי עד לבלי הכיל, אני זוכר את זוג ה’מרעין בישין’ הללו, שאני מכנה אותם ‘המארה הירוקה’, ההגה המצויה וינבוט השדה, ימח שם שניהם, דוקרים ומכאיבים שכמותם, ירוקים ורעננים להטעות, ומגירי דם ילדים יחפים ללא רחם. בקיץ חלומי ורחוק של שנת 1946, בטרם נחתו עלינו כל הרעות בארץ.

השארת תגובה