גבעת קוזלובסקי של אהוד בנאי ושלי


בילדותי התייחסתי לגבעת קוזלובסקי הרמה והנישאה מכל נקודה אחרת בגוש דן ביראת כבוד מהולה בפחד:

מחשוף כורכר פראי, עטור רתמים וקידות, מערת קדמונים פעורה בו, דיונת חול למרגלותיו וגדר תיל אימתנית מקיפה את כל המתחם.

אין יוצא ואין בא.
הילה של סוד מרחפת מעליו.
אז עוד לא ידעתי שבגבעה ממוקם היה במשך שנים מאגר המים של העיר תל-אביב לשעת חירום ושההתייחסות אליה הייתה כאל אתר ביטחוני מיוחד. בערך כשהיינו בכיתה ג’, או ד’, אזרנו אומץ לחצות בפעם הראשונה את מכשול הגדר העביר ולחדור לתוך המקום האסור. חברי ואני הופתענו מכמות נדיבה במיוחד של צבים שטיילו להם אנה ואנה במרעה הטבעי
של הצומח הים-תיכוני, שכמו הוקצה במיוחד בשבילם.
מימי לא ראיתי כל כך הרבה צבים ביחידת שטח כה מצומצמת …!

מעל לשיא רכס הכורכר, שניכר בקומתו הזקופה ובצבעיו העזים, חולש ושולט ונוכח במשך דורי דורות (אך האם ישרוד את הדור הזה?) התנוסס ועודנו ניצב – ריק, מיותם ומיותר – מגדל תקשורת מתכתי ענק, שהאפיל על כל המרחב ובשנות ילדותנו בקרית בורוכוב הסמוכה בדרומה של רמת-גן, ממזרח לגבעה, היו מאירים אותו בימי העצמאות, מלמטה עד למעלה.
כעין פרפרזה מקומית חסרת חן על מגדל אייפל …

גבעת קוזלובסקי של אהוד בנאי ושלי
השמועות על הקרינה העודפת הנודפת ממנו ריסנו במשך שנים רבות את מחירי הדירות דווקא במקום המשובח הזה, שממנו נשקפה פנורמה מרהיבה עד לים.
באותן שנות בית הספר היסודי שלי, “עמישב” בשכונת קרית-בורוכוב בדרומה של רמת-גן, שבהן היו “גבעת קוזלובסקי”, “שטח 9” ו-“פרדס מרגושס” (כיום “מרום נווה”) למקומות המפלט המועדפים עליי, שאליהם הייתי משרך את דרכי כמעט מדי יום בשעות אחר הצהרים, לא קישרתי כלל בין המקום האהוב עליי, שהיה סמוך ל-“גן העלייה השנייה” בגבעתיים ולנקודת התצפית היפה ביותר לעבר תל-אביב וחוף הים, לבין דמותה של אסתרק’ה, האחות המבוגרת מסניף קופת חולים ברחוב קפלן בשכונתנו.
לא ידעתי שאסתרק’ה, שטיפלה לא פעם בפציעותיי ובתחלואיי התכופים מתגוררת בבית האחוזה הבודד, הניכר בתוספות הבנייה שנתחברו אליו טלאים טלאים, שבשיפולי גבעת קוזלובסקי ושהבית ברחוב המרי 57 בגבעתיים, הנחלה סביבו והגבעה כולה נקראים על-שם מאירק’ה שלה ועל-שמה – זוג חלוצים, אנשי העלייה השנייה, עוזבי הגליל ויהודה, למודי אכזבות ומאבקים, שעלו לקרקע והתיישבו בדרומה של גבעתיים בסוף שנת 1933.

בדד.
חוות בודדים בלב הישימון.
רפת ולול, גן ירק וחפירות מגן מסביב לבית.
את ביתם של מאירק’ה ואסתרק’ה, שלא היו בעלי אמצעים, בנה עבורם ב-“מחיר מציאה” הקבלן הצעיר והמתחיל שלום קופטש (סבו של גיל קופטש), שלימים בנה את מרבית בתי ושכונות האזור – חלוץ בפני עצמו בתחומו.
שלושה ילדים גדלו לתפארת בספר הישוב:
הדסה ז”ל, “פמה” (אפרים) ז”ל ומנחם יבדל”א.

מאירק’ה נפטר ב-22 ביוני 1948, לאחר שנתקף בזיהום במהלך עבודות חפירת ביצורים ואסתרק’ה נשארה לבד, עם ילדיהם שגדלו ובגרו ופרחו מהקן.
היא הייתה אחותן הצעירה של ציפורה זייד ושל קיילה גלעדי – שלושתן בנותיו של השומר האגדי מנחם מנדל בקר וממשיכותיו נאמנה בדרך חייהן ובבחירותיהן. היא הייתה בוגרת המחזור הראשון בבית הספר לאחיות שבהר-הצופים בירושלים.
כאשר פגשתי בה בקופת החולים השכונתית, ילד חולני, שנזקק לטיפולה המסור, הייתה כבר עמוק בשנות הפנסיה והתנדבה להמשיך ולהעניק מהידע ומהניסיון העשיר שלה.

יום אחד נעלמה לי ויותר לא ראיתיה.

ב-1 באוגוסט 1978 הלכה אסתרק’ה לעולמה ונטמנה בבית הקברות בתל-חי, לצד יקיריה.
היא זכתה בחייה להתגאות בנכדתה, בתה של הבת, הדסה, הזמרת מירי אלוני, שידעה הצלחה מסחררת בגיל מאוד צעיר.
הבית והחצר, שרידים אחרונים למורשת החלוצים המייסדים בכל המרחב העירוני שלנו, נותרו עד עצם היום הזה על עמדם.

בית קוזלובסקי
מתריסים בפני היזמים הזריזים, המתרגמים את מראה בית האחוזה, “שיח’ אברייק” בגבעתיים, למונחים של ממונות.

מאתגרים את הללו לפעולה אינטנסיבית, שבסיכומה עתידה לגרוס את מצוק הכורכר הגאה לגרגרי גרגרים ולא תותיר מהאתר ההיסטורי אבן על אבן – תרחיש מקובל ונפוץ במקומותינו.
השנה מלאו שמונים להתיישבותם של הקוזלובסקים כאן, כאשר עזבו ישוב ספר מרוחק אחר – עטרות שמצפון לירושלים.
במיוחד בעת הזאת, כאשר השטחים הפתוחים והמרחבים הירוקים, על בתי הגידול הים-תיכוניים הטיפוסיים להם, הולכים ונעלמים, הולכים וכלים מהנוף העירוני ומפנים את מקומם לרצף בנוי, מתוכנן ומהונדס בידי אדם, עד לפרט הקטן ביותר, נודעת חשיבות מיוחדת לשמירתה, לשימורה ולהנחלת סיפורה של גבעת קוזלובסקי ובליבה – בית קוזלובסקי,
נחלת קוזלובסקי
ומשפחת קוזלובסקי.

לימים, זכיתי לשמוע את סיפור התיישבותם והיאחזותם בקרקע מפי מנחם, הצעיר בילדיהם של אסתרק’ה ומאירק’ה, שאותו אף הבאתי למפגש מיוחד עם השתלמות מורי דרך שהדרכתי בגבעתיים.

לגבעת קוזלובסקי יש אצלי מקום מיוחד בלב.

אותו מקום השמור אך ורק אל מקומות המפלט הנעלמים של הילדות.

בית קוזלובסקי
שנים לא רבות לפני, נקלע לאותו המקום, בחור צעיר, חייל משוחרר, שעבד כדוור בדואר המרכזי של עיר מגוריו – גבעתיים, אהוד בנאי שמו.

בספרו “זה המקום” (הוצאת “כתר”, ירושלים 2012) הוא מתאר את שרואות עיניו:

” …אחרי העבודה בדואר, בשעות אחר הצהרים, נהגתי לעלות אל גבעת הכורכר הידועה בשם “גבעת קוזלובסקי”, המשקיפה מערבה אל הים, ומכיוון מזרח אל הרי יהודה. … מראש הגבעה הייתי מביט אל העיר הגדולה הנמתחת עד פס הים הכחול …” (עמ’ 8-9)

הדוור שחיפש בקדחתנות את “כתובתו” ואת דרכו בחיים והוא כבר “ילד בן שלושים” והילד בן השמונה, שתר אחר מקום מפלט ממצוקות הילדות, מעולם לא נפגשו.
אפילו גבעת קוזלובסקי והאהבה המשותפת לחלוצי העלייה השנייה, שמצאו כאן תחנה סופית לנדודיהם בארץ, לא הפגישו, עד כה, בין השניים.

שכנים גם כיום.

ביום מן הימים, יידברו, יפגשו ויעלו לסייר בגבעת הילדות ולהחליף רשמים מהמפגשים המתרחקים ההם, לפני שלושים וחמש וארבעים שנים, עם נציגות אחרונה של גזע החלוצים הראשונים, שעזבו אותנו לגורלנו, כאן על-פני האדמה שהורישו לנו.

תודה מיוחדת למורי וחברי, זאב ענר, שבספרו “סיפורי משפחות” (הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב ) חשף אותי לסיפורן של “האחיות לבית בקר” – אסתר ואחיותיה (במאמרו המלומד של גרשון גרא ז”ל “משפחת בקר – בית אבותם גיבורי חיל”, עמ’ 73 – 80).

ם

השארת תגובה